אילנה גולדמן

אילנה גולדמן, היא אחייניתה של עמליה, בתה הצעירה של אסתר.

מה שאמרתי בשלושים:

מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי מובן מאליו שעמליה אוהבת אותי בלב שלם, ושאני אוהבת אותה בלב שלם. עכשיו אני מבינה כמה שקשר כזה הוא מיוחד, ואני גם מבינה שזה לא היה רק אתי –– שכך היה הקשר שלה עם כל מי שנמצא פה. זה משהו שמשותף לכולנו –– עמליה אהבה את כולנו בלב שלם, וכולנו אהבנו אותה בלב שלם.

לאמא שלי יש שתי בנות ובן. אבל בעצם היו לה שלוש בנות. כולם אומרים לי איזו בת מסורה אני, אבל לדעתי עמליה הייתה הבת הכי מסורה. היא טלפנה לאמא יום יום.

מה שלא אמרתי בשלושים:

כל כך הרבה מילים נאמרו על עמליה. אבל המילים שהכי נגעו ללבי היו המילים של כלתה, חנה, כשהיא אמרה שעבורה, עמליה לא הייתה סיפור; היא הייתה שיר. אין מספיק מילים כדי לתפוס את המיוחדות של עמליה, את מה שהיא הייתה בשבילי, ובשביל כל מי שהכיר אותה.

הקשר המיוחד שלי עם עמליה אולי משתקף בזה שאמא שלי תמיד קראה לי עמליה, ותמיד קראה לעמליה אילנה… חוץ ממתי שהיא קראה לה מותקית שלי… ובאמת, עמליה הייתה מותקית, והיא הייתה מותקית של כולנו.

אולי הקשר המיוחד שלי אתה גם משתקף בזה שכשהייתי בת חמש, ועמליה נסעה לארגנטינה לשנה. אני לא קיבלתי את זה –– איך זה ייתכן שאני לא אראה את עמליה לשנה? ברגע מסוים אני הודעתי להוריי שאני נוסעת לעמליה, הלכתי לכביש החוף, חציתי אותו, וישבתי בתחנת האוטובוס לחכות לאוטובוס לתל אביב… הוריי הלכו אחרי וחיכו לראות מה אני אעשה, עד שראו שאני באמת התכוונתי לעלות לאוטובוס… 

כולנו יודעים עד כמה אמונתה החזקה של עמליה עיצבה את חייה. אולי לא פחות, חייה, והחום והאהבה שהיא הקרינה, היו ביטוי של החום והאהבה שהיא ספגה מלידתה. אמא שלי מספרת איך לפני שעמליה נולדה היא עמדה על זה שהמיטה של עמליה תהיה ליד המיטה שלה. וכשעמליה נולדה, אמא שלי לקחה את בובתה האהובה ונתנה אותה לאמא שלה, ואמרה: אני כבר לא צריכה בובה. עכשיו יש לי את עמליה.  בזמן ההפצצות בעיר מילנו שבאיטליה, אמא שלהן אמרה לאמא שלי –– כשיש צפירת אזעקה, אני  רצה לחדר שלכן, ואת תמיד מגיעה לפניי, ופוגשת אותי עם עמליה על הידיים…

כולנו דיברנו על הזכות הגדולה שזכינו לה בזה שעמליה הייתה בחיינו. אני רוצה להזכיר זכות גדולה שהייתה לעמליה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שעמליה הביאה את יצחק לפגוש את משפחתנו. אני זוכרת שאחר כך, אבא שלי אמר שזה ברור לו שיצחק מאוד אוהב את עמליה, שהוא מבין את האתגרים הבריאותיים שלה, ומוכן בכל לבו לעמוד לצדה לכל הדרך. אני חושבת איך כולנו ראינו מאז, את מה אבא שלי ראה מיד…