פאולה קורן (רייסל)

עמליה יקרה,

קשה להאמין שעברה כבר שנה מאז שניפרדת מאיתנו בטרם עת.

את היית הדודה שלי, אבל גדלנו ביחד בילדותי, ואני תמיד חשבתי עלייך כעל אחות גדולה, במיוחד בימים שבהם גרנו בנתניה, לפני שהתגייסת ויצאת לעצמאות...

אני זוכרת את הטיולים לשפת הים- לא רחוק מאד בקילומטרים, אבל טיול ארוך ומאמץ כשהולכים ברגל מחוף הים, עם שלשה צוציקים, וצריך לטפס במעלה הצוקים של חוף נתניה, בדרך חזרה.  אני לא יודעת עד היום מאיפה מצאת את הכוח לקחת אותנו לטיולים האלה...

אני זוכרת איך הרגעת אותנו, כשקבוצת חיילים מהמחנה הסמוך עשתה תרגילי ירי ו׳התגנבות יחידים׳ במעלה הגבעה שבראשה גרנו, ושנראו לנו אז, כילדים קטנים, כמו יצורים מפחידים מארץ רחוקה!

אני זוכרת שהמצאת לנו כינויים, ועוד כל מיני מילים מצחיקות (כמו- ״קצ׳ה-פצ׳ה״), שאף אחד אחר מחוץ למשפחה לא שמע עליהם, ונכנסו ללקסיקון המשפחתי שלנו...

אני זוכרת שהזמנת אותי לבקר בדירת הסטודנטים שלך בירושליים, כשאני הייתי בתיכון, וטעמתי טעם ראשון של חיים סטודנטיאליים, שנראו לי אז כמו הרפתקאה מהסרטים!

אני זוכרת את החתונה שלך עם יצחק, בקבוץ- עם שירים והופעות יפות ואורגינליות שהרשימו אותי מאד.

אני זוכרת את הביקורים שלנו אצלכם עם אמא, האופטימיות והרוח הטובה שהשרית סביבך עם חיוך וצחוק מתגלגל, ואת התמונות של הנכדים שצלמת והראית לנו בגאווה של אמא יהודיה טובה...

היית אמא, סבתא, דודה, אחות גדולה לי ולאחי, אחות קטנה וחשובה מאד לאמא שלי, מורה בישראל, ומה לא!

ההתמודדות שלך עם כל האתגרים הבריאותיים היתה ראוייה להערצה.

את חסרה לנו מאד.

יהיה זכרך ברוך!

פאולה