אילנה גולדמן (רייסל)

עמליה... דודתי, אחותי, 

כל פעם שאני חושבת עליך אני רואה את החיוך החביב, המתוק, והעינים הצוחקות, וליבי מתמלא באהבה וגעגועים...

אני לא יכולה לדבר עליך בלשון עבר. ידידה קרובה שלנו נפטרה לא מזמן, וידידה משותפת כתבה לבעלה 'רון היקר, הגוף שלה כבר לא חי,  אבל רוחה ומהותה לא ימותו לעולם ויהיו תמיד סביבך וסביב משפחתך.'

המילים האלה, יפיפיות בעיני, מבטאות בדיוק את התחושה שלי לגביך. בשבילי, את איתנו כאן, שומעת כל מילה, ומקיפה אותנו באהבה וחום שתמיד שפעו ממך. 

זיכרונות מהעבר עולות... הטיול שלנו עם אמא לראות כלניות –– אמא הייתה בכסא גלגלים, ואת, כמו תמיד, על הרגליים, מלאה מרץ, נהנת מהחויה, דואגת לאמא, יותר אחות מדודה... עכשו אמא על הרגליים ואת... זה לא נתפס. עוד זיכרון... בחתונה של איתן. נראה לי שזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותך אומרת שהצורך להזריק לעצמך אינסולין הקשה עליך מאד, שנמאס לך. ביקשת שאני אלך איתך, שאעזור לך... רגע יקר של קרבה ופתיחת לב... נעים לי לחשוב שהדבר האחרון שעשינו יחד היה רגע שבו שיתפת אותי במה שהרגשת בעומק לבך.  מנחם אותי לחשוב שלפחות את כבר לא צריכה להתמודד עם זה... 

 אני חושבת על אמא שלי, על משפחתך – יצחק, ילדיך, הנכדים; אם את חסרה לי כל כך למרות שהתראנו יחסית מעט, עד כמה את חסרה להם, אחרי שהיית חלק כל כך מרכזי בחייהם. אז יש לי בקשה אליך... שכל פעם שהם ישמעו או יקראו את המילים האלה, הם ירגישו אותך, ירגישו את הנוכחות שלך, ירגישו שהם מוצפים בגל של אהבה, ירגישו שאת איתם. 

אוהבת אותך כתמיד,

אילנה