ריקלין הראל

"בר בי רב דחד יומא"

הראל ריקלין

מאמר לזכר אמי ז''ל הכ''מ

לרגל יום השנה לפטירתה

בגמרא בחגיגה דף ה',ב מסופר:" רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא חלש דעתיה קרי אנפשיה (איוב יב, ד) שחוק לרעהו אהיה וגו' א"ל ר' יוחנן במטותא מינך לא תעניש להו רבנן נפק ר' יוחנן לבי מדרשא ודרש (ישעיהו נח, ב) ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפי' יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה"

רואים את הערך של לימוד תורה שאפילו בשביל יום או שעה של לימוד שווה להשקיע כל כך הרבה מאמצים וזמן.

המקור של דרשת ר' יוחנן "ואותי יום יום ידרושון ודעת דרכי יחפצון" וגו'. לכאורה מבטא את ההפך מדרשתו כי בפשט משמע, שאותי יום יום ידרושון, ולא רק יום אחד אלא אדרבא יום יום בהתמדה.

אולם בעצם יש כאן את אותו רעיון כי הערך הגדול של לימוד תורה צריך להביא את הלומד ללמוד בכל יום,ואם הוא אינו יכול אז שילמד כמה שהוא יוכל.

נעיין בפסוק שהובא על ידי ר' יוחנן בהקשר של הפרק כולו.

קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם; וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן; לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ; הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם; הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה; הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ;  הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם; אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ; אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן; וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם; וְנָחֲךָ יְהוָה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו; וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת; אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר; אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר;

בפסוק ב לכאורה מתוארת התנהגות מופתית דרישת ה' וכו'.אולם ההקשר של הפסוק הינו אירוני. הם נראים כאילו הם עובדים את ה' ומעוניינים לעשות את רצונו אולם בפועל הם לא מקיימים כלום.(כך ברש''י וביתר המפרשים)ר' יוחנן בדרשתו דורש את הפסוק ומחזיר אותו למשמעותו המקורית מחוץ להקשרו בפרק. מתוארת פה התנהגות חיובית של לימוד תורה ודרישת קרבת ה'. כאשר יש פער בלתי נסבל בין לימוד התורה לבין הרצון לקיים את הנלמד בפועל מתוארת פה התנהגות צבועה. התיקון לפרק הנ''ל הוא על ידי היישום של מה שנלמד והאמתיות של דרישת ה'.

ניתן לומר שלכל אורך הפרק הנביא מדגיש את הכוונה בעבודת ה', הוא איננו שולל את העבודה המעשית אלא יוצא נגד העם שמסתפק בעשייה מבלי כוונה ומתנהג בצביעות.

נעיין במאמר ובהקשר שהוא מובא בגמרא.

המהלך של הסוגיה מתחיל בדף ד' ,ב כאשר הגמרא דורשת שסומא באחת מעיניו פטור מן הראייה(הכוונה לעלות לרגל ולהביא קורבן עולת ראיה) שנאמר יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות מה בא לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו.

מכאן הגמרא מתחילה מהלך של שלשה עשר מאמרים בהם הפתיחה היא: כאשר היה מגיע אחד הרבנים לפסוק מסוים הוא היה מתחיל לבכות, כאשר יש הדגשה מוסרית שמול החטאים והחסרונות שלנו איננו יכולים לעמוד מול הדין האלוקי.

המאמר הראשון הוא לגבי הפסוק יראה יראה שהובא לעיל. רב הונא כי מטי להאי קרא יראה יראה בכי אמר עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו דכתיב :"כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי".

סיום הסוגיה בדף ה' ,ב בספור שלנו. כאשר בספור הקודם מובאת ברכתו של תלמיד חכם סומא לרבי ולרבי חייא:"אתם הקבלתם פנים הנראין ואינן רואין תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראין".יש פה חיתום של הסוגיה מבחינה לשונית הדומה לפתיחה.

נראה שבמהלך הסוגיה התלמוד מעביר אותנו תהליך. כאשר הסוגיה מתחילה מהמקום של החיסרון שלנו מול המשפט האלוקי. כאשר יש יכולת בבית המקדש ליצור מפגש בין האדם לה'. כאשר באים בעליה לרגל לראות וליראות. ואם האדם חוטא נמנע המפגש ההדדי ויש ריחוק.

התלמוד מלמד שיש יכולת להתקשר אל ה' דרך לימוד תורה והמפגש החי עם תלמידי חכמים. למרות החיסרון של בית המקדש נשאר עדיין גשר אל ה'. כך מובנת ברכתו של אותו תלמיד חכם שקושר בין ראיית פני תלמיד חכם לראיית פני השכינה.

הספור הבא על בר בי רב דחד יומא מצטרף למהלך הזה. כאן מומחש החיסרון של האדם שלומד תורה מתוך מאמץ עצום של הליכה לבית המדרש במשך שלשה חדשים ולבסוף לומד רק יום אחד. התלמידים בבית המדרש מזלזלים בלימודו אולם ר' יוחנן מעלה את לימודו על נס. כי ההשקעה והרצון העז שלו ללמוד הם העיקר. (בפרט שהתלמוד מדגיש שהוא היה רגיל לעשות כך, ושזה לא היה מאורע חד פעמי). הדרשה של ר' יוחנן על הפסוק מישעיהו ממחישה את העיקרון הזה ,כפי שהזכרנו בראשית דברינו. כאשר הנביא מדגיש את הכוונה שעומדת מאחורי המעשים. אדם המשקיע מאמץ כביר על מנת ללמוד מגלה את אהבתו ללימוד התורה ואת דבקותו בה' דרכה.

יהיו הדברים נר זכרון לאמא ז''ל, שהתמידה במשך שנים רבות ללמוד בכולל יום השישי בישיבת ההסדר אור עציון. הייתה מסכמת את כל השיעורים ומשתתפת באופן ערני. תמיד שמחה שיש ביכולתה ללמוד עוד ועוד וסקרנותה לא באה על סיפוקה. הצימאון העז שלה מהווים עבורי מודל חי לדרישת ה' ובקשת קרבת אלוקים. יהי זכרה ברוך.

לסיום, יפים לנו דברי ר' יוחנן בדרשתו: "כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה".