התמודדות

דברים שכתבה עמליה על עצמה

בס"ד

לפני מספר שנים הרציתי בבית-אל. סיפרתי על מה שעבר עלינו בגולה, בימי מלחמת העולם השניה. בין היתר שמעו התלמידות שבעלת הבית בו הסתתרנו מפני הנאצים גילתה יזמה, נחישות ואומץ רב ואמרה  לשוטרים שבאו לחפש אותנו:"הם לא נמצאים בבית". המציאות הייתה שאנו התחבאנו בחדר צדדי בתוך הבית וכך בעלת הבית הצליחה להציל אותנו באותה הזדמנות.  לאחר ההרצאה נגשה אלי נערה והעירה בתמימות רבה: "אבל היא שיקרה". זה הדליק אצלי נורה אדומה. הבנתי עד כמה קשה לדור הזה להבין באיזה מצב התנהלו חיינו ובאיזו סכנת חיים נמצאנו.לצערנו, היינו באותו מצב כמה וכמה פעמים. נאלצנו, אנו וידידינו המעטים שנשארו נאמנים לנו, בעל כורחנו "לשקר" כדי להציל את נפשותינו מידי הצוררים האיטלקים והגרמנים. לאחרונה מבקשים ממני לספר ולספר וזה זמן רב שעלה במחשבתי להעלות דברים על הכתב למען הדורות הבאים. הילדים, הנכדים  והחברים מעוניינים להקשיב היום יותר מאשר בעבר. לאור העובדה שיש היום מכחישי שואה, הטוענים שהשואה לא הייתה בכלל ושהדימיון היהודי רק המציא אותה, אני משוכנעת שחובה עלינו לספר ולהעיד.

נולדתי בשנה שנחקקו "חוקי נירנברג" : 1."חוק האזרחות הגרמנית:"- שלל מהיהודים את האזרחות הגרמנית 2. "החוק להגנת טוהר הדם הגרמני"-  אסר נישואי תערובת בין יהודים וגרמנים. כל הגזירות שנגזרו ב"רייך השלישי" נגד היהודים, מקורן בסעיפי שני החוקים האלה. מיותר לציין שעובדה זאת השפיעה על כל מהלך חיי: בת קטנה למשפחה רגילה שחוותה ילדות לא רגילה.   

אני בת למשפחה יהודית ותיקה מאוד באיטליה. במשך מאות שנים היה לנו בית דפוס עברי כמעט מאז המצאת הדפוס. סמל המשפחה מתנוסס בהרבה ספרים עתיקים. כל בני המשפחה התגוררו באיטליה עד הדורות האחרונים וקיימו קשרי משפחה הדוקים ביותר. נהגו כבוד זה כלפי זה וכן נהגו לעזור אחד לשני.

השואה גרמה לפיזור נוראי ממקומות מגורים קבועים ולסכנת מוות ממשית לכל בני המשפחה. כיום עולות במוחי מחשבות שהקב"ה שמר עלי והוביל אותי לחיים יהודיים דתיים. קשה להאמין היום שכמעט הפכתי לנוצריה ומלווה אותי ההרגשה שחיי  ניתנו לי במתנה.

לעיתים אני מהרהרת בכך ומודה לקב"ה שלבנים שלנו ושל האחים שלי היו חיים נורמליים. אנו מרגישים שיש השגחה אלוקית המלווה את חיינו.

החלטתי לכתוב למען הצאצאים, בתקווה שילמדו את העבר ומתוך כך ידעו לנהל את חייהם היטב.

מהפוכות שמי –סמל לתהפוכות בחיי.

הורי נתנו לי את השם עמליה על שם סבתא שלי מצד אבי..זאת הייתה מסורת משפחתית וזה מצביע על החשיבות שיחסו לזכר הדורות הקודמים היקרים להם. קשה היה להורי לקרוא לי כך כי זה עורר בהם התרגשות עזה ועל כן נהגו לקרוא לי במשפחה בקיצור ליאה ( Lia ). ימי הפורענות עדיין נראו רחוקים מאיתנו והתאפשר לנו עדיין להינות מחופשת קיץ על יד הים כנהוג באיטליה. שם הכרנו משפחה מקומית שהייתה לה בת קטנה בגילי וקראו לה גם כן ליאה. אותה ילדה התחברה אלי, אך אני לא חבבתי אותה ולא היה יפה בעיני להיקרא בדיוק כמוה. החלטתי פשוט לא לענות כאשר המשיכו לקרוא לי בשם זה. נהגתי כך בעקשנות עד שהחלו לקרוא לי בשם חיבה, הקשור לשמי המקורי וכך הפכתי להיות ליוצ'ה  (Liuccia). בקרב כל המשפחה הקרובה, במיוחד בחו"ל, קוראים לי כך עד היום. במשך שנות מלחמת העולם השנייה המצב הלך והחמיר יותר ויותר עד שנאלצנו להשתמש בשמות ובזהויות מזויפים. מהפך של ממש התרחש בחיינו והנה הוחלט לשנות את שמי ללוצ'יה ((Lucia . זה נשמע כשם נוצרי וזה גם היה קל לשנות את השם ממקורי למזויף עקב הכתיב הדומה. יש לציין שהשם עמליה התאים גם לאזור בו גרה משפחתי בדורות קודמים ( מחוז אמיליה –         . (Emilia

לעומת זאת שמי החדש התאים מאוד לאזור של דרום איטליה , במיוחד לעיר נפולי. שם זה נפוץ ולנו היה סיפור כיסוי בו סופר ש"אנו פליטים מהדרום ומשם ברחנו צפונה ונקלענו לאזור קרבות". סיפור שהיה יכול להישמע הגיוני באזני הגויים ובמיוחד של הנזירות במנזר בו הסתתרנו כי זה שם קדושה מפורסמת של הנוצרים. זה היה שמי עד שעלינו לארץ ישראל אחרי סוף מלחמת העולם השנייה. נהוג היה אז בארץ לשנות את השמות לשמות עבריים ובעליית הנוער החליפו לי את השם ללאה. הסבירו לי שזה שם עברי ולכן עלי לשנות את שמי. לא ידעתי עברית וקבלתי בתמימות את ההסבר. אחרי שלוש שנים יצאתי מעליית הנוער וכבר ידעתי עברית. סברתי שאחרי כל מה שקרה לשם שלי מוטב לחזור לשם האמיתי שנתנו לי הורי בשעת לידתי ורשום על תעודת הלידה שלי. אינני יודעת אם סבתי ז"ל או הורי ידעו את המובן העברי של השם עמליה אך נראה לי שחזרתי בע"ה למקור העברי והבנתי את משמעותו האמיתי והעמוק.

ברצוני לתאר את קורות חיי, כפי שחוויתי אותם בעצמי.

אני מהרהרת בקורות חייהם של בני ונכדי ואני מנסה להשוות... אך זאת משימה בלתי אפשרית. ב"ה הם גדלו באופן נורמלי ורק לאחרונה אני מבינה שלא כך גדלתי אני. במשך שנים, השתדלתי להיות ולהרגיש  כמו כולם, אבל היום כולם אומרים לי :" את חייבת לכתוב. חייך מעניינים ומיוחדים".

נולדתי למשפחה עתיקה, מבוססת ורגילה באיטליה. מאז המצאת הדפוס ובמשך דורות רבים עסקו בני המשפחה בהדפסה ובהפצה של ספרי קודש.  היו דודים ובני דודים רבים. הייתה סבתא שגרה אצלנו. אבא היה ד"ר לכימיה, קצין גבוה בצבא האיטלקי ומקורב למלך ולרמטכ"ל. האחים הגדולים שלי שיחקו בגינות הציבוריות ברומא יחד עם בני הדודים. אמא הייתה עקרת בית מסורה בהנהלת הבית ובחינוך הילדים, ניגנה בכינור והשתתפה במקהלה בניצוחו של טוסקניני. לצערי אני זוכרת את ההורים במעומעם. כל החיים הרגילים של משפחה לא זכורים לי. הייתי בת הזקונים להורי והאחים שלי גדולים ממני ב-10 שנים, כך שגם הם השגיחו עלי ופינקו אותי. כמו ההורים. אינני זוכרת מאכלים מיוחדים מהבית ואין לי מסורת מיוחדת של מנהגים שהיו נהוגים בביתנו. מעניין מאוד מה נשאר בזכרוני: אבא שאומר איתי שמע ישראל לפני השינה ומזכיר אגב כך את הוריו שנפטרו , לפי מנהג יהודי איטליה. ביום כיפור בני הבית צמו ואני הקטנה רציתי לצום גם כן. החלטתי שבאותו יום קדוש אני לא אוכל ממתקים . זכור לי גם שכדי להרגיש את יום השבת השתדלו לאכול כשר באותו יום.

כאשר הייתי בת  3 הכל התחיל להשתנות. התחלנו להרגיש על בשרנו את מצוקת הימים.

המשפחה הנרחבת החלה להתפזר  ברחבי העולם ובמחוזות שונים בתוך איטליה. האח הצעיר של אמא     )דוד Bruno) שנהיה לאחרונה אבא לבת.