בני יעקב

  לע"נ עמליה ז"ל

שימשה מופת של מידת הענוה

  ואהבת תורה ולומדיה

    ואהבת הארץ ויושביה

הרב אביגדור שילה

במאמר זה רצוני להאיר שתי פרשיות מרכזיות בתולדות בני יעקב. השאלות בפרשיות אלו נשאלו ונידונו על ידי פרשנים ראשונים ואחרונים. אין הכוונה כאן לדון, לסקור ולפרט את כל מה שנכתב, אלא לגעת בנקודה הנראית לענ"ד חשובה ויסודית ולבחון באמצעותה את הנושא כולו.

א.      מעשה שמעון ולוי בשכם

על מעשה שמעון ולוי בשכם, מוכיח אותם יעקב באמרו: עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי. שמעון ולוי עונים ליעקב תשובה שעל פניה נראית שאינה ממין הטענה, באמרם: הכזונה יעשה את אחותינו.

ניתן לומר שהמחלוקת בין יעקב לבניו שמעון ולוי היא טקטית. משפחתו של יעקב היא משפחה קטנה, ואף אם הצדק איתם, החכמה היא לא להתגרות באומות, שהן מרובות ממנו, וללא ספק בעלות אמצעים גדולים משלו. ואילו שמעון ולוי סבורים שאם לא תהיה תגובה על מעשה שכם בדינה הזלזול בהם יהיה גדול עוד יותר, על כן יש ליצור כוח הרתעה, לבל יעיזו לגעת במשפחת יעקב. לכאורה נראה כי הקב"ה הסכים עם טיעוני שמעון ולוי, שכן נאמר לאחר מכן: ויסעו, ותהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם. וכך כתב האברבנאל: וכבר הסכים דעת המקום ברוך הוא במה שעשו, כי היה "חתת אלהים" בכל "הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב."

אלא שאם כן יש להבין מדוע יעקב באחרית ימיו מגנה את שמעון ולוי על מעשה שכם, הרי התברר שטיעוניהם היו נכונים משלו.

עוד יש להבין, אם שכם חטא, מדוע הרגו שמעון ולוי את כל אנשי העיר שלא חטאו כנגדם. ובלשון הרמב"ן: "ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי?" ואם אכן כוונתם היתה ליצור הרתעה, האם מצדיק הדבר להרוג חפים מפשע? די היה שיהרגו את שכם, ויוכיחו כי פשע כלפי בני יעקב אינו משתלם.

כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ט הלכה יד: ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו. ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין. כלומר, מכיון שבני נח מצווים לקיים שבע מצוות שלהם, וכשאינם מקיימים אותם הם מתחייבים מיתה, כל אנשי שכם התחייבו מיתה, מפני שלא קיימו מצוות דינים. שהיו צריכים להעמיד דיינים ולדון את שכם על מעשיו.

הרמב"ן בפירושו לתורה (בראשית ל"ד י"ג) הקשה על דעת הרמב"ם: אין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם, למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם? והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם!

עוד הקשה הרמב"ן: ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו? והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב): על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו', לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט). ובגלוי עריות: כי את כל התועבות האל עשו וכו' (ויקרא יח כז), אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.

הבהיר הרמב"ן דעתו: ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל. ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו, או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת, שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל. ואם לא עשו כן, אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם. ולא אמרו (סנהדרין נז) אלא, אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו.

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן היא בכמה נקודות:

א. בהגדרת מצוות הדינים שנצטוו בני נח. לדעת הרמב"ם המצוה למנות דיינים ואם הם עוברים על מצוה זו חייבים מיתה. ולדעת הרמב"ן מצוות דינים היא לא לעשוק שכר שכיר לא להונות וכד' ונהרג אם עבר על דינים אלו. אבל אין בן נח נהרג על אי קיום מצוות עשה, ולמנות דיינים זו מצוות עשה ואין נהרגים עליה.

ב. האם חיוב המתת בן נח העובר על מצות דינים מוטלת על יעקב ובניו.

ג. המסקנה העולה מדברי הרמב"ם שאף על מצוות עשה שלהם הם נהרגים ולדעת הרמב"ן רק על לא תעשה הם נהרגים.

ד. על קושיית הרמב"ן מדוע כעס יעקב על בניו תירץ הרדב"ז (הלכות מלכים שם): "כיון שקבלו עליהם המילה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי." כלומר, כיון שהתגיירו מימלא כל החיובים שחלו עליהם לפני גיורם בטלים, שכן הם כנולדו עכשיו ואינם חייבים מיתה על המעשה שקודם הגירות.

לפי תירוצו נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בשאלה נוספת: האם יש גרות לפני מתן תורה. (כידוע בשאלה זו דנו באריכות המשנה למלך בספרו פרשת דרכים דרך האתרים דרוש א, והמהר"י ענגיל בספרו בית האוצר ערך אבות.)

בעיקר השאלה מדוע הרגו שמעון ולוי את אנשי שכם משיב הרמב"ן: אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה, כי היה להחניף לאדוניהם.

כעסו של יעקב בשעת המעשה היה מפני פחדו שמא ישמידוהו אנשי האזור: "ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני."

ובאחרית ימיו כשכבר ברור שחששו היה לשוא קללם: "כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל, וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה)."

לאור דבריו האחרונים חוזרת השאלה הראשונה למקומה, אם כן לא הייתה הצדקה למעשיהם. ועוד, אם הדבר אינו הגון, מדוע לא אמר זאת מיד לאחר המעשה והמתין לומר זאת רק באחרית ימיו?

נעיין מעט בפרשה כדי להבין כמה פרטים חשובים השופכים אור על כל מערכת היחסים שבין אנשי שכם ובני יעקב.

כשבא חמור אבי שכם להציע ליעקב ובניו את הצעת הנישואין הוא אומר: והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם, ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה. בהצעתם הם אומרים שאת בנות שכם יוכלו לקחת בני יעקב כרצונם, "תקחו". ואילו את בנות משפחת יעקב לא יוכלו אנשי שכם לקחת כרצונם, אלא יהיה הדבר תלוי ברצון המשפחה אתם "תתנו".

בשעה שמציעים חמור ושכם את ההצעה לאנשי שכם הם אומרים: את בנותם נקח לנו לנשים ואת בנותינו נתן להם. אך בזאת יאתו לנו האנשים לשבת אתנו להיות עם אחד בהמול לנו כל זכר כאשר הם נימולים. מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו הם. את ההצעה הקשה של ברית המילה עוטפים חמור ושכם מלפנים ומאחור. מלפנים את בנותם נקח לנו לנשים אנחנו המחליטים לקחת את בנותם, ואילו ביחס לבנותנו נתן להם, גם כאן אנו נחליט ולא הם . ההפך הגמור מההצעה שהציעו ליעקב ובניו. ומאחור, מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו הם. הפקרת רכוש יעקב ובניו לאנשי שכם.

מכיון שיעקב ובניו יושבים בפאתי העיר שכם, ללא ספק הצעת העסקה שהציעו חמור ושכם לבני העיר היתה ידועה גם להם. בכך יש לא רק הפרה של ההסכם, אלא שותפות של אנשי העיר בשאיפה לבוז את רכוש יעקב ובניו. בכך הפכו אנשי העיר לשותפים לדבר עבירה. ובכך ראו שמעון ולוי הצדקה להרוג גם את אנשי שכם ולא רק את שכם. ובמידה כנגד מידה ויבוזו את העיר אשר טמאו אחותם את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם, ואת כל אשר בעיר ואת כל אשר בשדה לקחו.

יעקב טוען כלפי האחים שתי טענות: האחת, עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ. והשניה ונשמדתי אני וביתי. שתי טענות אלו מדורגות אצל יעקב בהתאם לחשיבותן.

יעקב כממשיכם של אבותיו, אברהם ויצחק, מייצג את האמונה באל אחד, שהוא האל הטוב ואל הצדק. יעקב בתכונותיו האישיות המיוחדות הוא איש האמת. "תתן אמת ליעקב."

נכון אמנם שאנשי ששכם וחמור לא נהגו ביושר, ונכון הוא שגם אנשי שכם לא מלו מתוך רצון כן להתחבר עם בני יעקב, אלא מתוך אינטרס כלכלי. אולם הבטחה של יעקב ובניו צריכה להיות מקוימת, לא יתכן מצדו של יעקב להפר הבטחה, גם אם הצד השני אינו הוגן. וכדברי הרמב"ם (מו"נ ח"ג פרק מט): היושר שהם ירשו מיעקב ויצחק ואברהם שאין לשנות דיבור ואין להפר הבטחה. כי תושבי הסביבה אינם יודעים את כל הפרטים וגם אין להם ענין בכל הפרטים, אלא רק בהתרשמות הכללית. והרושם הוא שיעקב ובניו ניצלו את חולשת אנשי שכם, חולשה שהם היו גורמיה, והרגו את אנשי שכם שלא כדין תוך הפרת הסכם ברור. זהו תוכן דבריו של יעקב עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ. יש כאן חילול ה' וחילול דרכו ותורתו של יעקב ושל אבותיו בקרב תושבי האזור. אמנם יעקב היה נוכח בשעה שבניו התנו את התנאים עם חמור ושכם וענו במרמה, אך המרמה היתה בכך שהם לא התכוונו לתת את דינה לשכם. בדבריהם יכלו שכם וחמור להבין שאם יתמלאו התנאים הם יתנו לו את דינה, אולם הם לא אמרו לו כן במפורש, ולא התכוונו לכך. לכן גם לא הגיבו כלל על דברי שכם שאמר הרבו עלי מוהר ומתן. הטענה השניה היא החשש לקיומו הפיזי, חשש שאכן התבדה. באחרית ימיו יעקב אינו מברכם, מפני עיקר דבריו, עכרתם אותי. שמעון ולוי טוענים שיש חילול ה' במעשה שכם הכזונה יעשה את אחתינו! אין בדבריהם תשובה שלמה ומלאה לטענותיו של אביהם, על דרכו של יעקב יש בכך תשובה חלקית, חילול ה' כנגד חילול ה'. ועל טענתו השניה, הם עונים הכזונה יעשה את אחותנו, וכדברי האברבנאל: כי המוות בכבוד טוב מחיי החרפה והבוז.

ב.      יוסף ואחיו

בפרשת בני יעקב תופסת נפח נרחב מערכת היחסים בין יוסף לאחיו. בפרשה זו ישנן כמה שאלות מרכזיות: א. מדוע לא שלח יוסף להודיע לאביו שהוא חי והוא נמצא במצרים. שאלה זו העלה הרמב"ן וזה לשונו: איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו? (בראשית מ"ב, ט').

ועוד, מדוע התנכר יוסף לאחיו והתעלל בהם? וזו לשון השאלה בדברי האברבנאל (בראשית פרק מא פסוק נד- מג): למה התנכר יוסף לאחיו ודיבר אתם קשות (מב, ז), והלא היה זה לו עוון פלילי בהיותו נוקם ונוטר כנחש? והם, אם חשבו עליו רעה, אלהים חשבה לטובה, ומה לו להינקם אחרי עשרים שנה. ... ואיך אם כן העטופים ברעב, וחוץ מארצם בדרך רחוקה, ובניהם ונשיהם וטפם מייחלים להם, כל שכן אביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות - איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו במאסר שמעון?

הרמב"ן בפירושו לתורה (שם) תירץ: יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימין עימהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה. ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר, מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני.

על דברי הרמב"ן הקשה בעל העקידה (בראשית שער כט): ותמהני ממה שכתב הרמב"ן ז"ל שעשה כדי שיתקיימו חלומותיו, כי מה תועלת לו בשיתקיימו? ואף כי יהי תועלת, לא היה לו לחטוא כנגד אביו. אבל היה לחשוך עצמו לחטוא לו. והחלומות, העושם יגש פתרונם. גם שתראה סכלות עצומה שישתדל האדם לקיים חלומותיו, שהרי הם הדברים אשר יעשו שלא מדעת הבעלים.

שלוש שאלות העלה בעל העקידה על הרמב"ן: א. אין זה תפקידו של יוסף להגשים את החלומות. ב. כנגד רצונו להגשים את החלומות עומד הצער שצער את אביו וזה חטא גדול שאינו עומד כנגד הגשמת החלומות. ג. אין טעם בהגשמת החלומות שהרי החלומות אינן בשליטת החולם.

האברבנאל (שם) דחה דברי הרמב"ן בנימוק אחר: והמפרשים חשבו שהיה עושה זה כדי שיתקיימו חלומותיו, ויבואו עוד להשתחוות לפניו כל אחיו האחד עשר, כמו שחלם: "אחד עשר כוכבים משתחווים לי" (לז, ט). ואינו נכון, כי לא היתה הכוונה בחלומו שישתחוו לו בכריעה והשתחוויה גמורה, אבל שיגבר עליהם מאד. והראיה, שהנה לא השתחווה לו אביו. ועוד, כי בהיות יוסף הוא השליט על הארץ, היו משתחווים לו אף שיכירוהו.

נחמה ליבוביץ בעיוניה (בראשית עמ' 327) הקשתה על דברי הרמב"ן: וכי לא יכול היה יוסף להגיע להגשמת חלומותיו גם בלי כל אותו הצער שגרם גם להם גם לאביו?

האברבנאל (פרק מב פסוק ז-יד) מבאר את מעשה יוסף מפני שתי כוונות שהיו לו: האחת, כי יוסף היה חכם וסר מרע, וידע כי למחיה שלחהו אלהים לפני אביו ואחיו, וכי מה' היתה מסבה שימכרוהו אחיו להביא עליהם ועליו הטוב ההוא. ולזה אחיו לא היו ראויים לעונש על מכירתו, רוצה לומר, עונש מיתה כגונב איש ומכרו (שמות כא, טז). אבל על כל פנים היו ראויים לעונש מה (=עונש כל שהוא), מצד מחשבתם הרעה. כי מי שחשב להרע לחבירו במעשה מה, והועילו בו, הנה עם היות שלא ייענש כפי מחשבתו הרעה, כיוון שלא יצא לפועל, כבר ייענש על מה שכיוון להרע לו. כי מצדו כבר נעשה הרע המכוון אצלו. ואם לא יצא לפועל - לא בצדקו ויושר לבבו היה. ומזה הצד היו אחי יוסף ראויים לעונש כפי מחשבתם, לא כפי מה שנמשך ממנה. ולזה התנהג יוסף עמהם מידה כנגד מידה, כי לא הרע עמהם בפועל אבל בצער מחשבתם. כשם שהם לא עשו לו רע, אבל ציערו אותו בחשבם להרע לו, ואלהים חשבה לטובה. והנה אחי יוסף חטאו נגדו: במה שחשדוהו לרכיל ומביא את דיבתם רעה אל אביהם. ולזה שנאוהו ולא יכלו דברו לשלום, בחשבם שהיה מדבר אליהם לשלום כדי לרגל ענייניהם; ואם שהשליכו אותו אל הבור שהיה שם אסור, ולא יוכל לצאת וללכת אנה ואנה; ואם במה שנתנוהו לעבד למדיינים ההולכים מצרים. ולכן הספיק השם בידו שהענישם בדומה לדברים ההם בעצמם. כי הוא העליל עליהם שהיו מרגלים - תחת מה שאמרו נגדו, שהיה רכיל ומוציא דיבה; וגם כן באסרו את שמעון לעיניהם - תחת מה שהשליכוהו אל הבור; ואם בלקחו מהם לעבד האח שעיני כולם היו תלויים בו - בנימין.

כלומר, כוונתו של יוסף להענישם על המחשבה הרעה ועל המעשים הרעים שעשו לו. ובאותם מעשים מדד להם מידה כנגד מידה.

הכוונה השניה: יוסף הבין שכדי לכלכל את אביו ומשפחתו הוא יאלץ להוריד אותם למצרים. לא יוכל יוסף לשלוח אליהם אוכל במהלך כל שנות הרעב: "לפי שיהיה נכון להלשין עליו כל איש רע ובליעל, לאמר, שהיה מארץ כנען, והיו לו שם אב ואחים, ושהיה שולח שם ממון המלך ושברו. והיה כי תקראנה מלחמה בין מצרים וכנען - יהיה יוסף בסכנה עצומה, פן יאמרו שהוא מגלה את אוזן קרוביו שם ומסייעם כנגד המצריים" (האברבנאל שם). אולם בהורדתם למצרים חשש יוסף שמא שנאת האחים אליו עדין גדולה, וחייו עמהם במצרים יהיו בסכנה, ואולי ירצו להרגו. לכן רצה לבדוק האם במהלך עשרים ושתים השנים השתנה יחסם אליו.

גם בעל העקידה (שער ל') מבאר כדברי האברבנאל האחרונים: נראה שכוונת יוסף היתה גם כן בתחלה לבדוק בהם אם היו עדיין בשנאתם אותו, או אם נחמו ממעשיהם, והוא לא ראה שתתכן לו זה, אם לא בשיבחנם על דבר אחיו בן אמו, לראות מה יעשו כשיראו אותו בצער או בסכנה, ולזה מיד חשב עלילת הגביע, אלא שלא היה שם בנימין, והוצרך להתעולל עלילות ולגלגל ביאתן לשם. ואף על פי שיגיע מזה צער מה (=מסוים) לאביו, לא חשש. כי הנה הוא לא הקפיד בשיבואו כולם עמו עד שישאר גלמוד, רק שיביאוהו אליו, וכבר היה אפשר שישארו קצתם או רובם אצל אביו להחזיק בידו ולתמכו, בעוד שיבוא לברר אמתתם, ויהיה להם אחרית שלום, ואם שהם לא עשו כן, אם מפני הכסף המושב, ואם לצורך אוכל נפשם.

קשה מאד לקבל דבריהם: א. מדוע לא שלח יוסף להודיע לאביו על קיומו קודם לירידת האחים למצרים. ב. לא סביר שאחיו יתנכלו לו וירצו להמיתו במעמדו הנוכחי, מה גם שיראו שלא חלומות שוא היו חלומותיו. ג. לאחר דבריהם: אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. יכול היה יוסף להתגלות אל אחיו כי כבר יכול היה להבין שאין שנאתם אליו כבראשונה והם מתחרטים על יחסם אליו בעבר.

לא אוכל לקבל את ההסבר שיוסף חשד באביו שהיה שותף למכירתו, ועל כן לא הודיע לאביו, ורצה לברר באמצעות בנימין את האמת. שכן יעקב שלח את יוסף לראות את שלום אחיו לשכם, ויוסף הוא זה שהלך בעקבות דברי האיש לחפשם בדותן. אם היו האחים מתואמים עם יעקב מדוע לא המתינו בשכם? גם קשה בעיני לומר שיוסף חשד באביו שהתייאש ממנו לאחר המכירה. הרי יחסו של יעקב ליוסף היה יחס אוהב ומיוחד, לא יתכן שיעקב שמידתו אמת יתנהג בדו פרצופיות אל בנו אהובו.

הרקע ליחס העוין של האחים אל יוסף מבואר בתורה. תחילתו בכך שיוסף מביא את דבתם רעה אל אביהם, והמשכו ביחסו המיוחד של יעקב אל יוסף. גם אם אנו מסוגלים להבין ללבו של יעקב שרואה באהבתו ליוסף את המשך אהבתו לרחל, ואולי בהיות יוסף יתום מאמו מחפש הוא את הפיצוי לכך בקרבתו לאביו, ללא ספק האחים אינם רואים כך את הדברים. מחשבתם יוצאת אל הגילוי לאחר שיוסף מספר להם את חלומותיו. "ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו. אין כאן רק תגובה ביחס לחלומו בדבר האלומות המשתחוות לו. כי אין כאן רמז למלוכה כלל. אלא הצירוף של מכלול הדברים מביא אותם למחשבה כי ברכת יצחק ליעקב תחול רק עליו. "הן גביר שמתיו לך, ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים, ודגן ותירוש סמכתיו." העושר הכלכלי הולך ביחד עם המלוכה, ושאר אחיו הם עבדים. אמנם ברכה זו נאמרה ליעקב ביחס לעשו, אבל האחים מבינים שיוסף סבור שאף בין בני יעקב יהיה האחד בבחינת יעקב והאחרים בבחינת עשו. מכאן שנאתם ומכאן גם מחשבתם להורגו.

ובאמת יש לתמוה על התנהגותו של יוסף. יוסף שחכם גדול היה, וכך העיד עליו פרעה: אין נבון וחכם כמוך, מדוע ספר את החלומות לאחיו ולאביו ולא שמרם בלבו? קשה לקבל את ההסבר שהוא היה עדין צעיר ועשה מעשה שטות ושחצנות, שהרי יחס האחים אליו היה ידוע לו, וצריך להיות שוטה כדי לספר את החלומות לאחיו, על רקע יחסם הידוע לו.

בשעה שרואה יוסף בבוקר את סריסי פרעה ופניהם רעים הוא שואל אותם על כך והם משיבים: חלום חלמנו ופותר אין אותו. אומר להם יוסף: הלוא לאלוהים פתרונים ספרו נא לי. דבריו תמוהים, התחת אלוקים הוא? הלוא אם לאלוקים פתרונים היה צריך לומר להם להתפלל לקב"ה שיבאר להם החלום ולא לספר ליוסף?

נראה שבאמירה זו מונח הפתרון להתנהגותו הכוללת של יוסף. יוסף יודע שלכל אדם שליחות בעולם. ולכן גם חייו הם בשליחות אלוקית. אם התגלגלו הדברים באופן זה שהוא הגיע אל בית הסוהר והוא נמצא עם סריסי פרעה והם חולמים לא בכדי הוא נמצא שם.

אם יוסף חלם את חלומות האלומות המשתחוות לו ואת חלום השמש והירח, והוא יודע שלא מתוך מחשבותיו נובעים חלומות אלו, הרי שחלומות אלו קשורים לשליחות אלוקית אותה עליו לבצע. סיפורו לאחים לא בא מתוך רצון של שליטה, אלא מתוך רצון של הכנת האחים למציאות עתידית. שיהיו גם הם נכונים לבוא השעה, ויעשו את מעשיהם בהתאם לרצון האלוקי.

לא פלא לכן שיוסף רוצה בהגשמת החלומות, לא מפני שהם חלומות, אלא מפני שיחסו אליהם כאל נבואות העתידות להתגשם.

הנבואה הניתנת לנביא היא כדי שיאמר אותה למי שהיא אמורה להאמר. עד משה רבינו היו הנבואות אל האדם לו היא נאמרה, מבלי שיהיה צורך לומר אותה לאחרים. הנבואה היתה בדרך כלל מטלה אל הנביא, או הבטחה, כהבטחת הקב"ה ליעקב בצאתו לחרן ובירידתו למצרים. הנבואה שבאה אל יוסף בחלומו אינה נבואה של הבטחה, על כן מבין יוסף שזו נבואה של מטלה, ולכן עליו להגשים את חלומותיו.

אמנם כשאין הוא מודיע לאביו על היותו במצרים הוא מצער צער גדול את אביו, אבל דבר זה אינו בשליטתו, כי תפקידו האלוקי עתה להגשים את החלומות.

כשמחזיר יוסף את האחים באמצעות הגביע ללא ספק הוא רוצה לגרום להם לעמוד במצב שהם מול בנה של רחל, כדי שיחזרו בתשובה. הרי זו הייתה גם מטרת הדבה הרעה שהביא אל אביהם, שיחזרו בתשובה. אבל הייתה כאן מטרה נוספת, הוא רצה לגרום ליעקב שירד למצרים כדי להגשים את החלום השני. נאומו של יהודה שבש במקצת את התכנית, ולא יכול היה יוסף להתאפק והתוודע לאחיו. על כן בקש מהם: מהרו ועלו אל אבי וכו' והורדתם את אבי הנה. זוהי המטרה כדי להגשים את החלום השני, ובכך ממלא יוסף את שליחותו האלוקית שנצטווה בה באמצעות החלומות.