ריקלין חנה

בס''ד

 דברי זיכרון שכתבה חנה ריקלין, כלתה של עמליה:

''עני ועשיר ורשע באים לדין- לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותיי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהילל?..נמצא הילל מחייב את העניים..עשיר- אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי, אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אליעזר בן חרסום?..רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: נאה הייתי וטרוד ביצרי אומרים לו כלום נאה היית מיוסף..נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים ויוסף מחייב את הרשעים''. מסכת יומא לה ע''ב

עמליה אהובתנו, הייתה מחייבת רבים.

 יתום, למוד סבל, וחולה באים לדין. אומרים ליתום: כלום לקחת גורלך בידך? כלום הקמת משפחה? כלום תרמת לאחר? אם אומר יתום הייתי ושקוע באבלי, אומרים לו: כלום סיפור יתמותך היה קשה מזה של עמליה, שבגיל שמונה נפרדה מהוריה, שבגיל עשר נפרדה מסבתה, שאימה מתה עליה בבית החולים מחוסר תרופות, ואביה נרצח במטהאוזן?

שואלים לו ללמוד הסבל- האם שמחת? האם חיית חיי שליחות? האם כאבו של האחר נגע בך? אם אומר –למוד סבל הייתי וטרוד בילדותי הקשה ובייסורי שבאו עלי בלא חטא, אומרים לו: כלום ילדותך הייתה קשה מזו של עמליה? כלום למדת בשמונה בתי ספר יסודיים בשמונה ארצות? כלום ידעת טעם בריחה, פרידה וציפייה חסרת תוחלת?

ולחולה אומרים: האם קידשת מלחמה על מחלתך מבלי להפוך אותה לקרדום לעורר רחמים והקלות? האם נהנית מכל מה שהעולם מציע לך למרות מחלתך? האם גידלת משפחה בשמחה מבלי לגרום להם לרגשות אשם בשל מחלתך? אם אומר ''חולה הייתי'', אומרים לו: כלום עמליה לא הייתה חולת פרקים, לב, וסוכרת? כלום לא הקפידה להקדים שלום לכל אחד? האם פסק חיוך מפיה? כלום לא העלתה את טיפולה בסוכרת לרמת אומנות ועם זאת מעולם לא נתנה הרגשה שזהו הציר סביבו חייה סובבים? האם לא הקדימה את צרכי הזולת לצרכיה שלה?

עמליה יקרה, לפעמים, כשחיפשתי את הסוד, את מה שמסתתר מתחת לחיוכים, לקסם, לחיוניות הבלתי רגילה, הגעתי בסוף לגיל שתים עשרה, לילדה במוצא שחלק גדול מחבריה, ילדי טהרן פוגשים אט אט את הוריהם, והיא מתמודדת עם החלומות הטרופים והערגה לאבא ואמא שלא יחזרו אף פעם. זה היה המקום בו עינייך היו מתכסות בדוק של עצבות ודמעה. הרגשתי שזה היה המקדש שלך, מקור הקושי והבריאות גם יחד. שאת מעיינות התום והנתינה הבלתי פוסקים שלך שאבת משם, מנקודת החסר, מהרצון לעשות לאחרים את מה שלך לא היה באופן טבעי ומובן מאליו. והדבר הזה היה לפלא בעיני, כי אנשים עם נקודות פתיחה בעייתיות הרבה פחות, צריכים סיוע מיוחד שיעמיד אותם על הרגלים, שיגרום להם לרצות, לחייך, לעשות, לראות את האחר ולא רק כמשל לקושי שלהם. ואילו את עם ברק של בת שתים עשרה בעיניים לא מפספסת כלום, תערוכה בירושלים או הפגנה,דאגה ליצחק, לנכדים לילדים, פגישות עם חברות, טיול לאיטליה, שיחה עם אחיין, בייביסיטר לנכדים, הליכה, חוג התעמלות, מחשבים ותזונה, כולל יום שישי, וכל זה בלי טיפה קטנה של מרירות.

נגזרת נוספת מאותה חווית ילדות הייתה בעיני גם פשטותך. לך כבר לא היה אפשר למכור סיפורים על מה חשוב בחיים. לא התרשמת מכסף, מכבוד, מתארים אקדמיים. ראית לפנייך בני אדם, ושבית את ליבם לנצח בכמה דקות, ראית חיים וידעת היטב להעריך אותם כפי שהם. לא היה צריך הרבה כדי לשמח אותך, חכמה קטנה של ילד, פרח יפה, ארנבת בגינה או נוף אביבי מבעד לחלון האוטובוס- עשו היטב את העבודה.

אני מרגישה שהסוף הזה תפס אותנו לא מוכנים באמת. לא דמיינתי את הסוכרת מנצחת אותנו. תמיד נתת לי הרגשה שאת תוכלי לה, בחכמתך, בהתגברותך, היית בשבילי מעבר לסטטיסטיקה שהרי אין עוד חולה סוכרת מודע ושולט במחלה כמותך.

ומכאן גם תחושת ההחמצה הקשה, החמצה על שלא הערכתי מספיק את החיוניות האדירה, את הרצון שלא ידע שובע לחזק את המשפחתיות, רצון חזק שיודעים כנראה אלה שידעו ימים ללא משפחה. סליחה עמליה אם מרוב רצון בשגרה שקטה לא ניצלנו את כל הטוב שרצית להעניק ולשתף, אם לא היו לנו תמיד הכלים להכיל את כל השפע.

בסיכומם של חיים עמליה, אני חושבת שניתן בהחלט לומר שחייך היו מלאים. ועוד איך מלאים. מלאים באנשים שחיברת אלייך, מלאים בזוגיות מאתגרת, מלאים בילדים ישרי דרך, אידיאליסטיים ותאבי דעת כמוך, מלאים בנכדים אוהבים שבעינך הטובה ראית רק את הטוב שבהם וממך למדתי כמה טוב יכול לצמוח מעין טובה.

את מתאחדת עם נשמות הורייך ואוהבייך, נופלת לזרועות סבתא פאולה וסבא אלדו, נפגשת בחום עם סבתא אליונורה, ובוודאי שואלת אותם כדרכך בחן רב: ''נו, איך הייתי?''

אני בטוחה שבשמים מרוצים, עשית הכל למעלה מהמצופה. ידעת לחיות את חייך ברמתם הפרטית, אך היית לסמל להתגברותו של עם בדור של תקומה. סמל לאינסוף אליו יכול האדם להגיע בבחירותיו בעולם סופי כל כך.

הראל אמר שהייית סיפור נפלא, ואני חושבת שאחרי הכל- את שיר...

חנה